עבור מי שאינו מתחום הטיפול והפסיכולוגיה, אדלר לרוב פחות מוכר. אדלר היה תלמידו של פרויד, ומפורסם בעיקר בזכות "מכון אדלר" והשימוש בתיאוריות ובגישות שלו בטיפולים משפחתיים והדרכות הוריות. אחד המושגים שהוא עסק בהם יחסית הרבה, היה מושג הנחיתות והעליונות.
אדלר דיבר על ראיית עולם אנכית או אנכיזם.
כולנו מצויים על סולם גבוה. כל סולם מסמל תחום אחר בחיים שלנו: הצלחה כלכלית וכסף, זוגיות, משפחתיות, הורות, חברתיות, תחביבים, קריירה, בריאות, ספורט וכל תחום, כישור או תכונה אחרים שהם חשובים לנו ומגדירים אותנו ואת הזהות שלנו. לכל אחד מאיתנו ישנן סולם שהוא מקנה לו חשיבות גבוהה יותר מסולמות אחרים, והוא ממקם את עצמו על אחד השלבים הללו, כששאר האנשים נמצאים בשלבים מתחתיו, מעליו או לצדדיו.
אנחנו עסוקים כל הזמן ב:
1. להגדיר באיזה שלב של הסולם אנחנו נמצאים.
2. להשוות את עצמנו ואת השלב שבו אנחנו נמצאים אל מול האנשים שסביבנו.
העולם שבו אנחנו חיים תחרותי מאוד, וקשה לנו להסתכל על ההצלחות שלנו או הכשלונות שלנו מבלי להשוות את עצמנו אל מול אחרים. האחרים, כמובן, משווים אותנו כל הזמן לאחרים ולעצמם. כשדמויות משמעותיות בחיים שלנו משוות אותנו לאחרים (אחים, קבוצות השווים כמו תלמידים בכיתה או חברים או ילדים של חברי ההורים וכו'), זה גורם לנו לבסס את הדימוי העצמי שלנו בהתאם להשוואה הזו (כמה אני מוצלח לעומת אחרים? כמה אני נחות לעומת אחרים?) ומלווה אותנו עד שארית חיינו.
התחרות הזו, שאנו חושבים שהיא בריאה כי היא מדרבנת אותנו ולכאורה מהווה גורם מוטיבציוני לחתור להתקדמות בחיים שלנו, טומנת בחובה לא מעט בעיות:
1) תחושת נחיתות לעומת אחרים, שלפעמים מגדירה את כל ה"אני" שלנו- אני לא יפה מספיק, לא חכם מספיק, לא משכיל מספיק, לא מצחיק/טוב במתמטיקה/מרוויח טוב/אין לי דירה גדולה או יפה/אחי מוצלח יותר ממני/אני לא יוצא מספיק עם בחורות/ אני לא טוב בסקס/ אין לי רישיון/ אני לא יודעת לנגן או לצייר טוב/ אין לי כישורים או כשרונות כמו… וכו'.
2) כשאנחנו לא טובים במשהו, במקום לחזק אותו- אנחנו לעיתים בוחרים להתייאש מראש ולהרים ידיים ולא לנסות בכלל להשתפר בתחום הזה. נעדיף להשתפר בתחומים אחרים שאנחנו יודעים שאנחנו כבר טובים בהם ונחזק את מה שחזק בנו. אני גרועה במתמטיקה ומתחברת לספרות? אז אני אשקיע בספרות ובמתמטיקה אני אשקיע את המינימום הנדרש, אם בכלל. בכך אני מחזקת את הדימוי שלי וההגדרה העצמית שלי בכך ש"אני לא ריאלית, לעולם לא אהיה טובה במקצועות הריאליים וכדאי שאלמד בהמשך משהו הומאני".
3) כדי להיות טובים, הכי טובים שאפשר- אנחנו עלולים להביא את עצמנו לקצה ולעשות דברים קיצוניים. כדי להיות הכי יפה שיש כי בעיניי יופי זה חשוב ומדד מרכזי באיך שאנשים מודדים אחרים, אני אעשה ניתוחים פלסטיים, אשקיע הון תועפות באיפור וקוסמטיקה, אתבייש להיות חשופה ולא מתוקתקת ליד גבר שהקשר בינינו לא מספיק חזק, אלך למכון כושר ואעשה דיאטה וכל גרם שאעלה ישפיע על הביטחון העצמי שלי ועל המצברוח שלי וכו'.
4) חלקנו יטפס למעלה תוך כדי דריכה על אחרים- הביטחון העצמי שלהם נמוך והם ישפילו אחרים, יתנגחו בהם ויכשילו אותם בכוונה כדי שהם לא יצליחו לטפס ולהיות לידם, או חלילה מעליהם. הם הופכים לעוינים, תוקפניים, גזענים, מתעללים וכן הלאה.
5) תחושות תסכול נוראיות שבהן אנחנו לא טובים מספיק, גם אם בעיני אנשים אחרים אנחנו טובים מאוד, אבל אנחנו נפתח פרפקציוניזם. לעולם לא נהיה מרוצים ונסתפק במה שיש לנו. מקום שני באליפות העולם? לא הייתי טובה מספיק בשביל להיות במקום הראשון.
6) הלקאה עצמית- אם הייתי משקיעה יותר, חזקה יותר, טובה יותר, חכמה יותר, מתעצלת פחות… אז הייתי מצליחה יותר. אבל אני לא…
7) גם אם אני משקיעה ומתאמצת ומטפסת לאט ומצליחה להגיע להישגים, תמיד אחשוש מהנפילה שלי או מעקיפה של אחרים, ומכך שאאבד את המעמד שלי.
נראה שהשקפת העולם הזו היא חלק אינטגרלי מחיינו.
שאנחנו לא יכולים בלי להתנשא על אחרים, בלי להשוות את עצמנו לאחרים, בלי להשוות אחרים לאחרים או אלינו…
אנו עסוקים כל הזמן בהשוואות, ניתוחים ותחרות.
אני מציעה לכל מי שקורא את הטקסט הזה לחשוב איפה זה פוגש אותנו? האם אנחנו חושבים על המקום שלנו בעולם בעקבות האמור לעיל?
האם אנחנו יכולים לשלוט בזה?
כמה הסלומות הללו מועילים לדימוי העצמי שלנו וכמה הם הרסניים עבורנו?
איך אנחנו מרגישים ומגיבים כשאנחנו כבר לא למעלה כמו שחשבנו?
בפוסט הבא אסביר מהו הפיתרון לדעתו של אדלר לסוגייה הכואבת והאנושית הזו.