ישבתי על כיסא המטופלים בחדר השיננית. טיפול שיניים לא נעים בכלל. הרופא הגיע כדי לתת לי זריקות הרדמה. הייתי לחוצה מאוד. זו הייתה פעם ראשונה בסדרת טיפולים, ולא ידעתי מה מצפה לי. הרופא הגיע עם המזרק והזריק פעם אחת ועוד פעם. ועוד פעם. חמש פעמים סך הכל. חלק מהפעמים כאבו למרות משחת האלחוש שהשיננית מרחה לפני.
הדופק שלי היה מוגבר מאוד- חזק ומהיר. הגוף שלי היה בסטרס. קפוץ. דרוך. מתוח. שרירים נוקשים. נשימות מעט מהירות. הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם, שאני עוד רגע קופצת מהכיסא ובורחת הביתה. בדרך כלל אין לי פחד מרופאי שיניים, אני עושה מה שצריך לעשות, אבל אף פעם לא היה לי טיפול כזה שהוא מעבר לסתימה או עקירה וזריקה אחת או שתיים.
הדופק המהיר היה מלחיץ מאוד וגם התחושה הכללית בגוף. מחשבות שליליות ומאיימות התחילו לעבור בראש. חשבתי לעצמי שזה בטח מה שחווים אנשים בהתקף חרדה או פוביה. זו תחושה מפחידה מאוד להרגיש את הגוף שלך ככה.
פוביה מרופא שיניים נקראת גם חרדה דנטאלית, והיא נפוצה למדי. הבעיה היא שבמקרים רבים אנשים כל כך בחרדה מרופא ומטיפולי שיניים שהם עלולים להזניח בעיות בשיניים שהולכות ומחריפות עד כדי נזקים של ממש. במקרים שצריך לעשות טיפול שיניים דחוף ואין זמן לטיפול נפשי- ניתן להיעזר בשימוש בגז צחוק ובמקרים קשים אף בהרדמה כללית
באותו מקרה שבו נלחצתי, התחלתי לעשות מה שאני ממליצה למטופלים שלי:
* נשימות עמוקות, איטיות, סרעפתיות.
* ניסיתי להרפות את השרירים- במקום לשלב רגל על רגל, אחת ליד השניה. ידיים לצדי הגוף.
* הפעלתי מוזיקה אהובה ברקע באוזניות והגברתי כדי פחות לשמוע מה קורה מסביבי (אך עדיין בעוצמה שמאפשרת לשמוע את הוראות הרופא).
*עצמתי עיניים והתחלתי לומר לעצמי משפטים מרגיעים:
– יש לי דופק מהיר כי הגוף בסטרס. זו תגובה טבעית.
-לא יקרה כלום. הרופא מקצועי מאוד וגם השיננית. הם עשו את זה כבר אלפי פעמים. אין סיבה שמשהו יקרה דווקא עכשיו.
-זה תכף נגמר.
-עוד מעט השפעת הזריקות תתחיל, אני לא אחוש כאב ואני ארגע.
-הגוף שלי מגיב ככה בגלל חדירת המחט לגוף ובגלל המחשבות שלי והפחד שלי. אני ארגע, הגוף שלי יראה שאין שום סכנה אמיתית והכל יהיה בסדר.
אחרי שהרופא הלך, השיננית ראתה שאני בסטרס. היא נתנה לי לשתות מים. המשכתי לנשום עמוק ולדבר לעצמי בקול פנימי. הלחץ ירד לאט לאט, הפה התחיל להירדם. מאוחר יותר, היא סיפרה שאני הייתי לבנה. כשהתחלתי להרגיש איך פרץ האדנרלין עוזב את הגוף שלי והוא מתחיל בכיוון חזרה לשגרה, כבר אפשרתי לה להתקרב לי לפה. היא נגעה בעדינות במכשור שלה בחניכיים שלי. כשנוכחתי לדעת שאני לא מרגישה כלום, הרגשתי הקלה והרשיתי לעצמי באמת להירגע ולקבל את הטיפול בשלווה.
אמרתי לעצמי בחיוך שרק בשביל זה היה שווה ללמוד CBT, וכמה זה טוב שהדיבור הפנימי שלנו יכול להוות כלי עוצמתי מאוד להרגיע את הפחדים שלנו, לא משנה מה הם.
היום, כשהיה לי את הטיפול השני, הרופא השתמש בפחות חומר הרדמה וקיבלתי את הזריקות והטיפול הרבה יותר טוב. בדיוק כמו בטיפול בחרדות- עושים חשיפה שבה עושים שוב ושוב את מה שמפחיד אותנו, וכשרואים שהתרחישים הקשים שהיו לנו בראש לא קרו, הגוף נרגע וגם מתרגלים למקור הפחד בסופו של דבר, והפחד מתקהה.
במקרה שלי, גם להתלוצץ עם אנשי צוות רפואי, להשתמש בציניות ולקבל הרבה מידע על הטיפול הרפואי ומה קורה במהלכו עוזרים לי מאוד להרגיש ביטחון ושליטה במצב. מה עוזר לכם?