אחרי שאני והבן שלי מדליקים נרות ואחרי מלחמות על השיעורים לחופש שעוד מעט נגמר ובכלל שכחתי מקיומם ואז כמובן שהלחצתי אותו לגמור אותם, עשינו שיחת נפש.
אני: אתה יודע… פתאום בשבת כשסידרתי את החדר שלך בעצבים ומצאתי מתחת לארון חלקים של משחקים ועפרונות, מחקים, סרגלים ושטויות, פתאום חשבתי לעצמי שהרבה מההתנהגויות שלך שמעצבנות אותי, גם לי היו כשהייתי ילדה…
הבן שלי: חחחח מה למשל?
אני: גם אני ואמא שלי רבנו הרבה על זה שהחדר שלי לא מסודר. היא כל פעם אמרה לי שהחדר שלי נראה כמו מלחמת העולם השלישית…
הבן שלי: חחחח… כמו אצלי!
אני: והכי שיגע אותי, שהרבה פעמים היא הייתה מסדרת לי את החדר, ומילא זה- אבל היא לא הייתה זוכרת איפה היא שמה את הדברים ואני לא הייתי מוצאת כלום…
הבן שלי: חחח… ככה גם אצלי כשאת מסדרת לי דברים! ואני יודע למצוא את הדברים שלי בבלאגן שלי!
אני: אתה לא תמיד זוכר… זכרת שהמחק שלא מצאת נמצא מתחת לארון? לא נראה לי… כי אז היית פשוט לוקח אותו משם 🙂 אבל לפחות כשאני מסדרת לך, אני זוכרת איפה אני שמה את הדברים, כי אני מנסה שיהיה היגיון בסדר…
וגם אני לא ממש אהבתי לעשות שיעורים, גם אני הייתי קוראת המון בכל מקום, גם בהיחבא בלילה וכעסו עליי שאני הורסת את העיניים וקוראת במקום לישון… אבל היה לי קשה להפסיק
הבן שלי בשמחה: כן, כמוני! ספרי לי עוד דברים עלייך כשהיית ילדה…
אני: כשהייתי ממהרת לבית הספר כדי לא לאחר- אפילו שהייתי גרה קרוב לבית ספר, הרבה פעמים הייתי שוכחת לקחת כריך. סבתא הייתה עושה לי בושות ודופקת בדלת של הכיתה ואומרת ליד כולם שהנה הכריך ששכחתי ואני רציתי למות מבושה! אמרתי לה שאני מעדיפה להיות רעבה כל היום, ורק שלא תעשה לי כאלה בושות!
הבן שלי: חחחח…. כן, לפחות את לא עושה לי את זה כשאני שוכח את הכריך בבית!
אני: אז כל זה קשור להפרעת הקשב שלי. אבל בניגוד אליך, כשהייתי ילדה קטנה, לא הייתה מודעת להפרעת קשב. גם לא הייתי היפראקטיבית כמוך. הייתי ילדה שקטה וטובה ואף אחד לא חשב שקשה לי. סתם חשבו שאני שכחנית, מבולגנת, מעופפת…
הבן שלי: אהה…. בעצם ילדים שהם לא היפראקטיביים יש להם הפרעת קשב מרגלת!
אני: מה? מה זאת אומרת?
הבן שלי: במקום שהפרעת הקשב שלהם תהיה בחוץ, הם היפראקטיביים בפנים, בתוך הראש שלהם ואף אחד לא רואה! הם שקטים שקטים, יותר שקטים מילדים אחרים כי הם חולמים ובמקום להזיז דברים בידיים, הם מזיזים דברים בראש. הכל זז להם בראש, אבל הם לא עושים רעש כי הם עסוקים ברעש שיש להם בראש…
אני: וואו! זה ממש נכון. ככה בדיוק אני מרגישה. שיש לי רעש בראש
הבן שלי: אז לי יש רעש גם בראש שלא רואים וגם רעש בפנים שכן רואים… אז אם לי יש הפרעת קשב ולך יש הפרעת קשב, ממי את קיבלת את זה?
<פעם סיפרתי לו שזה תורשתי>
אני: אם בתקופה שלי לא הייתה ממש מודעות, אז בתקופה של ההורים שלי בכלל לא הייתה מודעות. אף אחד מהם לא מאובחן, אבל… אני חושדת של-X יש הפרעת קשב 😉
בתמונה: טיול באולמות האבירים בעכו.
אני מופרעת קשב מהסוג הקשבי קלאסית: הולכת לאט, מתפעלת מכל אבן וכל מוצג ומצלמת מלא תמונות ולוקחת את הזמן שלי בכיף. מתבאסת שאני מטיילת לבד והוא לא איתי.
הבן שלי מופרע קשב מהסוג ההיפראקטיבי- אימפולסיבי קלאסי: רץ בטיל בחוסר סבלנות, מדלג על מוצגים, בורח קדימה ומי רואה אותו בכלל עד שהוא מגיע רחוק מידי ואז חוזר ואומר: נו, אמא! בואי כבר! כמה זמן? בואי תראי את זה ואת זה….
התחבקנו וחשבתי לעצמי כמה שזה טוב שלמרות שקשה לי איתו ולו קשה איתי ולכל אחד מאיתנו קשה עם עצמו, שאני מודעת להפרעת הקשב שלי ומודעת להפרעת הקשב שלו ואני יכולה להסביר לו אותה, כי לי אף אחד לא הסביר אף פעם למה אני כזאת כיום או למה הייתי כזאת פעם.
אני גיליתי את הכל לבד אחרי האבחון שלי, שאותו לא הסבירו לי ולא מה משמעותו. לא ידעתי בכלל מה הקשר בין האבחון של הפרעת הקשב- שהלכתי לעשות כי היה לי קשה פתאום להתרכז בהרצאות למרות שהיו מעניינות או לקרוא מאמרים למבחנים- למרות שהם היו מעניינים- לבין שאר הקשיים בחיים שלי, כמו אלו שסיפרתי לבן שלי.
אני רואה במודעות להפרעת הקשב לא פחות מסוג של מרפא לכאב שהיא גורמת לנו, מכיוון שהכאבים שהיא גורמת לנו תמיד שם גם אם אנחנו לא יודעים מה המקור שלהם, אבל זו הבעיה- כשאנחנו לא יודעים, כואב לנו ואנחנו מאשימים את עצמנו ואחרים מאשימים אותנו על משהו שהוא כלל לא באשמתנו.
כשאנחנו מצליחים להבין שזו לא אשמתנו, אנחנו יכולים לחמול כלפי עצמנו על כל האתגרים שהפרעת הקשב מזמנת לנו.
הפרשנות של הקשיים ככאלה שנגרמים בגלל משהו חיצוני וביולוגי מרגישה הרבה יותר טוב וזה מרגיע לחשוב כך מאשר לחשוב שזה בגלל סיבות אישיותיות, רגשיות או ככאלה שקשורות בחוסר רצון או חוסר יכולת- מה שהוא כלל לא נכון.
אף פעם לא מאוחר יותר לעשות תיקון לעצמנו.
אני אובחנתי בגיל 34 ומאז התחלתי את התיקון שלי והוא עדיין נמשך, ואני כל פעם מגלה משהו אחר בהפרעת הקשב שלי ושל אחרים.
הבן שלי אובחן בגיל 6 ואיתו אני עושה תיקון מהתחלת הסיפור וגם תיקון לעצמי בזה שאני עוזרת לו להבין את עצמו מגיל צעיר ומנסה לתת לו את כל העזרה שהוא צריך- מטיפולים ועד תרופות והדרכת הורים שאני לא קיבלתי.
זה הופך את הדברים לקצת פחות מאתגרים להתמודדות ועוזר להשלים איתם.