עוד בוקר מתיש שבו הבן שלי קם ממש לאט, לובש חולצה ממש לאט, חולם עם מברשת השיניים מול המראה, משחק בלגו במקום לנעול נעליים…
אני כל פעם עושה משהו ובאה אליו לבדוק מה הוא עושה ומזכירה זמנים לאחור כי לילדים עם הפרעת קשב אין תחושת זמן ודד ליין זה דבר נחוץ
אני על תפקיד רס"ר: "עוד חצי שעה צריכים לצאת… עוד 20 דק'…. עוד רבע שעה…. נו כבר… מה עם החולצה של בית הספר… הנה גרביים… תעזוב כבר את הלגו… אתה לא תספיק לאכול… למה אני צריכה להיות שוטר כל הזמן? אני צריכה לעמוד פה ולהשגיח עליך כדי שתעשה?"
(אני מלמדת אותו ניהול זמן)
מספיקים לצאת 3 דק' אחרי היעד שקבעתי, שגם הוא עם כמה דקות ריזיקה.
הבן שלי: "אמא, התארגנתי מהר?"
אני: "מה אתה חושב?"
(אני מלמדת אותו ניטור עצמי)
הבן שלי: "לא"
אני: "נכון"
הבן שלי: "אנחנו נגיע בזמן לבית ספר?"
אני: "לא יצאנו בזמן שרציתי, אבל אנחנו נספיק להגיע 2 דק' לפני הצילצול. לכן אתה תקבל נקודה אחת מתוך שתיים של התארגנות מהירה בבוקר בגלל שהייתי צריכה להציק לך ולצעוק עליך הרבה"
(אני עובדת איתו בשיטת כלכלת אסימונים)
הבן שלי: "את צריכה לצעוק עלי דברים חיוביים"
אני מבולבלת: "מה זאת אומרת דברים חיוביים?"
הבן שלי: "לצעוק לי בבוקר: קדימה! כל הכבוד!"
אני: 
אני: "אבל איך אפשר לצעוק משהו חיובי כשאתה לא עושה משהו חיובי?"
(מרגישה שאני מתנגדת עם הראש המקובע שלי כאינסטינקט, למרות שבמחשבה שניה הוא אמר משהו חכם, שימושי ונפלא…)
אני: "אתה יודע מה? אם אני אראה שאתה עושה משהו, אפילו קטן ואפילו לאט- אני אגיד לך כל הכבוד שאתה עושה ומתאמץ. והנה, הגענו לבית ספר ועוד רגע צילצול, אז כל הכבוד לך שכן הצלחנו להגיע בסוף בזמן ושיהיה לך יום נפלא!"
(אני מלמדת אותו שגם לו יש רעיונות חכמים ושהוא חשוב לי ומה שהוא אומר חשוב לי)
נשיקה
ופתאום למרות שהבוקר הזה היה לחוץ ומזעזע, אני יוצאת מבית הספר לדרכי עם חיוך 
(אני מלמדת את עצמי להסתכל על דברים אחרת ולחפש פתרונות גם אצלו, ולא רק אצלי)