מחשבות לא רציונליות מילדות

אתמול בערב, השכבתי את בני לישון.
לפתע בני אמר: "אמא, את אמא טובה ונהדרת".
הופתעתי מאוד מהמחמאה הזו, ובמקום לומר תודה ולשתוק, שאלתי: "מה זה אומר מבחינתך אמא טובה?"
בני אמר בפשטות: "אמא שלא צועקת".
מיד חשתי צורך לתקן אותו ואמרתי: "אבל אני כן כועסת לפעמים, ואפילו קצת צועקת. זה שאני צועקת לפעמים, זה לא אומר שאני אמא לא טובה".
בני חשב לרגע ושאל: "ואני ילד טוב?"
ומיד אמרתי לו: "כן, אתה ילד טוב. גם אם אני כועסת עליך לפעמים, זה לא אומר שאתה ילד לא טוב. זה אומר שלפעמים אתה עושה מעשים לא טובים".
בני, שחש כנראה בצורך לסדר בעולם ולשחור/ לבן, טוב/רע, אמר: "ד' (מהגן שלו) הוא ילד רע כי הוא מרביץ לי לפעמים".
מיד נחלצתי להגנתו של החבר מהגן ואמרתי: "אסור להרביץ, אבל זה לא אומר שהוא ילד רע. זה אומר שלפעמים הוא מתנהג בצורה רעה שפוגעת באחרים. יש כל מיני סיבות לזה שאנשים פוגעים באנשים אחרים. בדיוק כמו שאתה לפעמים מרביץ לילדים אחרים כשאתה כועס או מתוסכל, אבל זה לא אומר שאתה ילד רע, נכון?"
ובני אמר: "נכון, אבל אני כועס עליו!"
ומיד אמרתי לו: "פשט צריך ללמוד לדבר כשמשהו מפריע לנו ולא להרביץ. אתם חברים טובים, וזה באמת מאוד לא נעים ומכעיס כשמרביצים לך, אבל חברים טובים יודעים גם להשלים".
בני חשב על זה עוד כמה דקות ארוכות, ואני הענקתי לו נשיקת לילה טוב.

השיחה נראית תמימה וילדותית, ובהתחלה אולי קצת קשה להבין שאפשר לדבר בצורה כזו בוגרת עם ילדים, הנטייה הטבעית שלנו היא לדבר בשפה שלהם (כמו בשפת האגדות- נסיכה טובה ומושלמת מול מכשפה רעה ואכזרית, דמויות שטוחות ולא עגולות), אבל בעיניי אפשר כבר מגיל קטן להראות לילדים צורת חשיבה בריאה יותר, רציונלית יותר, תואמת למציאות, כך שיתפסו את עצמם ואת הסביבה באופן שיטיב עימם ועם הסביבה.
ואם נחשוב על זה לעומק, נבין שהרבה פעמים גם אנחנו כמבוגרים, כשמישהו מרגיז אותנו ופוגע בנו, אנחנו מיד משחירים את פניו ותופסים את כולו כאדם "רע", "מעצבן", לא נעים", ומתקשים להתמקד אך ורק במעשה שלו ולהבין שהמעשה לא מעיד על האדם עצמו.

אשמח לשמוע את דעתכם על הנושא.