בפייסבוק יש בימים אלו טרנד של אתגר תמונה מלפני 10 שנים, ובעקבותיו החלטתי לא סתם לצרף תמונה שלי מלפני עשור, אלא גם סיפור מעניין.
תחילת 2010
אחרי 9 חודשים בארה"ב, עשינו טיול של 3 חודשים במרכז אמריקה. הגענו לקוסטה ריקה לקראת סוף הטיול. האקס שלי נושם ספורט אתגרי. אני עם פחד גבהים. איתגרתי את עצמי לעלות על רכבות הרים בפארקי שעשועים שונים בארה"ב (לא הכי גבוהים עם לופים פסיכים, יש גבול) וסקי.
מהרגע שנכנסנו לקוסטה ריקה ולאחר שהכנתי מראש תוכנית מפורטת של יעדים ואטרקציות בטיול, ידענו שאנחנו רוצים לנסות בקוסטה ריקה את אחד הקנופי הארוכים ביותר במרכז אמריקה.
קנופי הוא אומגה שמתוחה בין צמרות עצים ביער גשם. בכל פעם שפגשנו מישהו שהיה שם והתלהב, אבל גם סיפר כמה זה מפחיד, התחלתי להרגיש את הלחץ- ומיד הכחשה. מצד אחד, רציתי את זה מאוד כי שמעתי שזו חוויה מדהימה וחד פעמית ומצד שני פחדתי אימים.
היו שם, אם איני טועה, 18 מקטעים של אומגות באורכים שונים. רק אחרי 3 מקטעים ראשונים הייתה נקודת יציאה אחת, עוד אחת בערך 5 מקטעים אחר כך והסוף. המקטע הארוך ביותר הוא קילומטר או קצת יותר (!) של חבל מתוח בין שמיים לארץ.
הגענו לשם, חבשתי קסדה, לבשתי רתמה. חייכתי. הכל היה בסדר. המדריך קרא לנו לתדרוך בעוד חמש דקות.
זה הרגע שבו התחלתי להרגיש לחץ שהלך והתגבר, חרדה הולכת ונבנית… עד שקלטתי שאני הולכת לעשות קנופי, ולא אחד- אלא מיליון, וביניהם אחד של קילומטר- ואם אני אעשה אחד או שניים ואחליט שלא בא לי, אבוד! אני אהיה חייבת להמשיך עד הסוף המר.
זה היה פחד משתק. מבעית.
האקס שלי ניסה להרגיע אותי, אבל הוא לא באמת הצליח להבין על מה ההיסטריה (אני אפילו לא הייתי קרובה לבמה שעליה עולים ומתחילים לגלוש). הוא מצידו חסר פחד ואפילו מכור אדרנלין. כשיש לך כזה פחד, אתה לא באמת יכול להסביר אותו. ידעתי שאני קשורה, מאובטחת, שזה בטוח, שגם אם אני אפול- אני לא אצנח אל מותי. זה לא משנה. אתה בגובה של עשרות מטרים, והחתיכת חבל הזו לא באמת משנה משהו לאמיגדלה- החלק הפרימיטיבי במוח ששייך למערכת הלימבית ומופקדת על הפחד, וויסות רגשי ו"החלטה" האם הגירוי המתקבל הוא סכנה שכדאי להימנע ממנה או משהו שאפשר להיחשף אליו.
מערכת האזעקה שלי פעלה בכל כוחה.
בלי באמת להבין מה זה טיפול ומה זה CBT, עשיתי טיפול- עצמי. התחלתי לנשום לאט ולנסות להסדיר את הנשימה. עצמתי עיניים וניסיתי לחשוב על מחשבות חיוביות וטובות ולהרגיע את עצמי: הכל יהיה בסדר. את קשורה. עשרות אלפי אנשים עשו את זה לפנייך ויעשו את זה אחרייך. אף אחד לא נפל ואף אחד לא מת. זו חוויה. את רוצה לעבור את זה. זה יהיה זיכרון נפלא. כבר התגברת על פחדים בעבר ויש דווקא משהו כיפי ומרגש באדרנלין. הסתכלתי על הנוף וניסיתי לדמיין איך זה יהיה לראות אותו מלמעלה, מנקודת מעוף של ציפור. לקחתי אוזניות, חיברתי לטלפון שלי והתחלתי לשמוע מוזיקה שמחה שאני אוהבת. מוזיקה תמיד עושה לי טוב, והיא מרגיעה אותי פלאים. התחלתי להשתמש בה בזמני לחץ אצל רופא שיניים כשאני לא רוצה לשמוע את הזימזומים והקדיחות המלחיצות, וזה עוזר לי לשקוע בעולם רגוע ואחר.
ובעיקר איפשרתי לעצמי לבכות ולרוקן את כל המתח הזה.
ביקשתי חיבוק וקיבלתי, והחלטתי שאני הולכת להתגבר על הפחד שלי- ועושה את זה.
טיפסנו במדרגות העץ, קבוצה של כמה תיירים. המתנתי בתור בסבלנות וראיתי איך הם עוברים אחד אחד, מחייכים ומאושרים. הכל בסדר. שאלתי שאלות. שוב נלחצתי מזה שאם אני ארצה לרדת משם- אני לא אוכל.
לבסוף נשארנו אחרונים. אני, האקס שלי והמדריך. האקס שלי גלש. אני המשכתי להסס. להיקרע בתוכי. כל כך רציתי לעשות את הצעד הזה, אבל הרגשתי משותקת ומפוחדת מידי. שאלתי את המדריך האם ניתן לעשות את זה בטנדם- כשאנחנו מחוברים יחד. הוא חייך והסכים. הרגשתי ככה בטוחה יותר. הוא חיבר אותי אליו, שאל אותי אם אני מוכנה ואמרתי לו שפשוט יעשה את זה- ולא ישאל.
והוא עשה את זה.
וגם אני.
עצמתי עיניים וצרחתי כל הדרך (הקצרה).
התנשפתי כשהגענו לרצפת העץ. שאר הקבוצה המשיכה אחרי המדריך השני. המדריך שאל אותי: "ממשיכים?", אבל ידעתי שאין ברירה.
המשכנו עוד אחד. גם הפעם צרחתי בעיניים עצומות.
בפעם השלישית- הרשיתי לעצמי לפקוח את העיניים קצת יותר. הלחץ החל לדעוך מעצמו.
בפעם הרביעית, כבר הייתי עם עיניים פקוחות. התחלתי לחייך. להירגע.
פה כבר התחלתי ליהנות.
האמיגדלה המתוסבכת שלי הבינה שהיא סתם היסטרית וסתם הפעילה את סירנות האזעקה. הכל בסדר. אפשר להמשיך הלאה.
זה היה מדהים! ככל שהמשכנו למקטע הבא, הגובה הלך והיתמר. המרווחים הפכו ארוכים יותר. הנוף הפך לעוצר נשימה… בהתחלה ראינו רק עצים וירוק ויער. פה ושם קרחות יער. הכל שקט ורגוע כל כך, רוח נושבת על הפנים… המדריך שאל אם אני רוצה לעשות את זה לבד- וסירבתי. הוא היקנה לי ביטחון שלא רציתי לוותר עליו.
לבסוף הגענו למקטע האחרון, המפחיד ביותר.
רק לראות את התהום הענקית המתפרשת תחתינו הייתה חוויה מפחידה ביותר,לדעתי גם לאדם ממוצע ללא פחד גבהים. לא ראיתי את קצה החבל. היו עננים וערפל. עמק התפרש תחתינו של עשרות מטרים, ואף יותר.
יכולנו לגלוש במעין ישיבה או בשכיבה על הבטן בתנוחת "סופרמן". האמיצים בחרו בסופרמן, החוששים יותר בחרו בישיבה שהיא גם איטית יותר. הפעם, המדריך אמר לי שהוא לא יכול לגלוש איתי- האורך והזווית גורמים לתנועה להיות איטית, ועם המשקל של שנינו עליו- אנו עלולים להיתקע באמצע הדרך. כמובן שזה גם היה מפחיד- מה יקרה אם אתקע ופתאום יבוא מישהו אחריי וייתקע בי?
אז החלטנו שאני אחרונה, והמדריך מאסף אחריי.
שוב פחדים. לחץ. דופק מהיר. נשימות מהירות. מרגיעה את עצמי. הפעם זה קל ומהר יותר.
ביקשתי שידחפו אותי. עיניים עצומות, וברגע שהרגשתי בטוחה- פתחתי אותן.
זה היה מדהים! להרגיש כמו סופרמן או פיטר פן… קלה כמו נוצה, מחוברת לטבע, לאוויר, רואה את כל העולם פרוש תחתיי כמו מפה… הכל ירוק, חום וכחול… אני רואה את צמרות העצים הגבוהים ביותר רחוקים ממני כל כך… זה היה כמו חלום- אחד המראות היפים ביותר שראיתי בחיי, המיוחדים ביותר והסתכלתי על זה משתאה בפליאה כמו ילדה קטנה שמגלה את העולם!
כשכפות רגליי נחתו על הקרקע, הייתי בהיי! הצטערתי שזה נגמר.
אבל בעיקר, בעיקר הייתי גאה בעצמי שהתגברתי על החסם המטורף הזה, שהתגברתי על הפחדים שלי, שעשיתי את זה ולא פספסתי את הדבר המופלא הזה רק בגלל הפחדים שלי!
ההרגשה שאתה מנצח את האויב בתוכך, היא ההרגשה הנפלאה והמספקת ביותר בעולם!
בדיעבד, אני יכולה לומר, שהעובדה שעשיתי את הקנופי באופן הדרגתי ועם ליווי- עזרה לי להתרגל לפחד, להקהות אותו, להצליח ליהנות מהאדרנלין ובסופו של דבר להפסיק לפחד. בדיוק כמו שאני עושה בחשיפות הדרגתיות כדי לעזור לאנשים לטפל בחרדות שלהם.
זה פשוט מדהים אותי לראות איך זה עובד וחשתי זאת על בשרי ואיך עשיתי זאת באופן אינטואיטיבי!
לצערי הרב, כמובן שלא יכולתי לצלם תוך כדי הקנופי והתמונה שלי שם היא בין המזכרות היחידות שיש לי מהמאורע, אז אני מצרפת תמונה מויקיפדיה, רק כדי שתבינו במה מדובר. אתם יכולים לגגל ולראות תמונות וסרטונים מדהימים מהדבר המופלא הזה.
credit pic: English language Wikipedia
