בהפרעת קשב יש קשיי תפקוד בכל תחומי החיים, ביניהם גם במערכות יחסים באופן ישיר או עקיף, בין אם כתוצאה מהפרעת הקשב ובין אם לא. לפי הקוג- פאן, אדם עם הפרעת קשב חייב סביבות תומכות כדי להצליח לתפקד באופן מיטבי וקשה מאוד לעבוד עם מישהו שאין לו אנשים בקירבתו שהוא יכול להיעזר בהם. היחס של אנשים עם הפרעת קשב להיעזרות בסביבה כדי להתמודד טוב יותר עם ההפרעה והשלכותיה מגוון מאוד ונע בין נקודות קיצון:
- אנשים שיש להם כישורים חברתיים טובים והם נעזרים רבות באנשים בסביבתם הקרובה והרחוקה כדי להתייעץ, לפתור בעיות באופן כללי ולהתמודד עם הקשיים שלהם שקשורים בהפרעת הקשב. העזרה יכולה להיות על טווח רחב- מעיצה, דרך תמיכה רגשית, נוכחות בזמן ביצוע משימה או לשוחח עליה/ לבדוק שביצעו אותה ועד שיעשו איתם את המשימה או עבורם. במקרים כאלה, אני אבדוק עם המטופל כמה הוא נעזר באחרים ומה המינון, האם העזרה טובה ומספיקה, האם העזרה הדדית, באיזה עוד הקשרים או משימות הוא יכול להיעזר באנשים בכלל ובאנשים ספציפיים כדי להיעזר היטב באסטרטגיה הזאת.
- אנשים שהם "זאבים בודדים", מתקשים להיפתח לאנשים אחרים, ליצור קשרים חברתיים טובים או להתמיד בהם והם רגילים להסתדר לבד, בלי עזרה מאף אחד. מבחינתם, להיעזר באחר זו חולשה או נקודת חולשה כשלעצמה והם מתקשים לסמוך על אחרים שיעשו את המשימה טוב כמוהם או בכלל, להאציל סמכויות וחוששים להיות תלויים באחרים. במקרה הזה, אעבוד עם המטופלים על ייצור וחיזוק מערכות תמיכה וקשרים עם אנשים שיוכלו לסייע להם ברמות שונות.
3. אנשים שמרגישים כל כך לא מתפקדים, עד שהם מפתחים תלות באנשים משמעותיים כמו הורים או בני זוג. הם חוששים להסתדר לבד, מתקשים להיות עצמאיים, לא סומכים על עצמם ומרגישים חסרי ביטחון, שואלים ומתייעצים לגבי כל דבר ומבקשים עזרה ממשימות קטנות ועד גדולות. התלות יכולה להיות כלכלית, בקושי בקבלת החלטות והאדם האחר מייעץ להם (או אף אומר להם) מה לעשות, רגשית, פרקטית וכו'. האדם האחר עושה במקומם דברים מתוך רצון טוב לסייע כשהוא רואה את המצוקה של האדם עם הפרעת הקשב ורוצה לעזור. הבעיה היא, שהתלות הזו יכולה להיות הרסנית כשמדובר בקשר זוגי לא בריא והאדם עם הפרעת הקשב יחשוש לסיים את מערכת היחסים ולהיות לבד או מנגד האדם השני ירגיש משא כבד על כתפיו בחלוקת העומס והמטלות הלא שיוויונית והוגנת וירגיש מנוצל ושחוק. כתוצאה מכך, הוא עלול לסיים את הקשר, להתרחק או ללכת לקצה השני שזה לא לעזור בכלל וכל זה מלווה לרוב בהרבה ביקורתיות והאשמות. בקשרים זוגיים מסויימים עם בן זוג מסוים שיש לו צורך בשליטה ודומיננטיות, עלולה להיווצר מערכת יחסים אלימה רגשית ואף כלכלית ופיזית. כמובן שקונפליקטים יכולים להתרחש לעיתים קרובות וגם לפגום באיכות הקשר ולהפוך אותו ללא בריא כשלעצמו. הפרידה יכולה להיחוות כהרסנית ומאיימת. אצל הסוג הזה של האנשים, הם לא פעם מתקשים לפנות לטיפול והם מגיעים בגלל שבן הזוג או ההורה מאיימים ולוחצים עליהם שילכו לטיפול או שהם מסכימים, אבל מתקשים לגייס את עצמם לפנות- ואז הם פונים עבורם לטיפול כדי לסייע להם להתחיל. במקרה הזה, אעבוד עם המטופל על יכולת עצמאות טובה יותר בהתמודדות עם קשיים ולברור היטב את המשימות שבהן הוא נזקק לעזרה, ושהן יהיו ברמת עזרה נמוכה יחסית (למשל להזכיר להם לבצע משהו או להיות נוכחים לידם ולא לעשות במקומם).
כמובן שהדפוסים הללו יכולים להתבטא גם אצל אנשים בלי הפרעת קשב מסיבות אחרות- למשל רגשיות. סביר להניח שאצל אנשים עם הפרעת קשב הסיבות הרגשיות משפיעות מאוד על ההתייחסות שלהם לקבלת עזרה מאחרים- למשל בקשרים שלהם עם דמויות משמעותיות כמו ההורים בילדות וליחס שלהם לקשיים שלהם, כמה עזרו להם, כמה נתנו להם להתמודד לבד או עשו במקומם כי ריחמו עליהם, לא רצו להתווכח איתם, היו חסרי סבלנות לאיטיות או לשגיאות שלהם או לא סמכו עליהם שיעשו את המשימות טוב, וכמה באופן כללי הם הרגישו שהם יכולים לסמוך על ההורים שיתמכו בהם ויעזרו להם לפי הצורך שלהם באופן מכיל ולא שיפוטי ומותאם לגיל וליכולות שלהם.
פעמים רבות כשאנחנו מנתחים סיטואציות וחושבים על אסטרטגיות כיצד להתמודד עם הקשיים עולה הסוגיה של להיעזר באחר. מבוגרים רבים עם הפרעת קשב נרתעים מלבקש עזרה מאחרים או להמשיך להיעזר באחרים. מבחינתם האידיאל הוא לעשות הכל בעצמם וזה לא בסדר לבקש עזרה מאחרים, זו תלות ו"ככה זה לא אמור להיות".
לדעתי התפיסה הזו אינה נכונה.
קודם כל, מכיוון שגם אנשים ללא הפרעת קשב נוטים להיעזר בסביבתם הקרובה ברמות שונות כשיש להם צורך ובמיוחד בעומס.
שנית, קשה לעשות הכל לבד, וככל שיש יותר עומס אובייקטיבי בחיים (ילדים, עבודה, לימודים וכו')- ככה יותר קשה להספיק לעשות את הכל ובאיכות טובה.
שלישית, להיעזר באחר מתוך בחירה ושיקול דעת, זה חיובי ומעיד על חוזק, יכולת לבחור ופרואקטיביות. לא להיעזר באיש עד חוסר תפקוד ופגיעה ואף קריסה לא משרת את האדם, ומנגד גם לא להיעזר בכל דבר עד תלותיות. בשני המקרים, האדם חווה תחושת חוסר מסוגלות קשה וביטחון עצמי נמוך- כי הוא לא מצליח לעשות את מה שתכנן ודברים לא נעשים בכלל או שהם נעשים רק בזכות אחרים.
רביעית, להיעזר באחר זו אסטרטגיה כמו כל אסטרטגיה. אנשים עם הפרעת קשב זקוקים פעמים רבות לעזרים חיצוניים על מנת להצליח. לדוגמה, אם יש לאדם קשי זיכרון שנובעים מהפרעת הקשב, הלחימה בקשיי הזיכרון וההתעקשות להצליח לזכור כמו כולם משימות (או ציפייה לאידיאל לא מציאותי) היא לא ריאלית ומתכחשת לקשיים האובייקטיביים של הפרעת הקשב. במקרה הזה, אין כל הבדל לדעתי בין היעזרות באפליקציה לתזכורת בטלפון, יומן או לבקש מבן זוג, חברה או עמית לעבודה להזכיר לכם לבצע משימה מסוימת או אפילו לשאול אם ביצעתם אותה- מה שפעמים רבות גורם למחויבות לאחר שמעודדת לעשייה.
לסיכום, ישנם 3 סוגי דפוסים שיש לבעלי הפרעת קשב בנוגע להיעזרות באחרים עם הקשיים שלהם: אלו שיודעים להיעזר באחרים באופן מיטבי ומווסת, הזאבים הבודדים שרוצים להסתדר לבד ולא סומכים על אף אחד והתלותיים שנעזרים באופן שמקשה על הסובבים אותם ושוחק אותם.
היעזרות באחר זו פעולה חיובית ובמקרים רבים של בעלי הפרעת קשב היא אף הכרחית. אדם עם הפרעת קשב צריך לדעת האם המינון של ההיעזרות באחר מועיל לו או פוגע בו ו/או בסביבתו ולמתן בהתאם. ההיעזרות באחר יכולה להיות מול דמויות משמעותיות וקרובות בחיים, מול מעגל היכרות שני או שלישי, מול זרים ואנשי מקצוע באופן קבוע או חד פעמי ולשפר משמעותית את איכות חייו של האדם המתמודד עם הפרעת קשב כשיבין במה הוא זקוק לעזרה וכיצד וממי הוא יכול לבקש אותה.