מחקר של משרד הבריאות הישראלי מ- 2012 הראה שאנשים עם הפרעות חרדה או דיכאון בישראל דיווחו על תחושת סטיגמה גבוהה יותר ממדינות מפותחות ודומה יותר למתפתחות בהשוואה לאנשים שסובלים ממחלות פיזיות ללא הפרעות חרדה או דיכאון- 30% אנשים שסובלים ממחלה נפשית לעומת 24% מאנשים שסובלים ממחלה פיזית.
פעמים רבות האנשים שסובלים מחרדה חווים פגיעה נוספת בגלל הסביבה שלהם שלא מבינה אותם. הם חוששים או שאכן בפועל לועגים להם ולא מבינים את המצוקה שחווים אנשים שסובלים מחרדה, הקושי העצום להתמודד עם מה שמפחיד אותם ואת ההצפה שהם חווים. הם לא מתעצלים, לא מתפנקים, לא סתם ביישנים. הם סובלים באמת וזה פוגע בתיפקודי החיים השונים. בעצם דרך ההתמודדות שאנשים אלו מסגלים לעצמם היא הימנעות. הם נמנעים מהדבר המאיים כדי לא להתמודד איתו ולא לחוות התקף חרדה (שמפחיד אותם מאוד כשלעצמו), לפעמים עד פגיעה של ממש: אנשים שמפחדים ממחטים או מרופאים יזניחו את בריאותם ולא יבדקו או יקבלו טיפול. אנשים שמפחדים מכלבים ויש להם חבר עם כלב- הם לא יבקרו אותו. אנשים שיש להם קרובי משפחה בחו"ל לא יראו אותם שנים כדי לא לעלות על מטוס. אנשים עם חרדה חברתית עלולים להסתגר בבית ולעבוד מהבית ולא לנהל חיי חברה או זוגיות. זו בעיה נפשית אמיתית שמגבילה אותם מאוד. האנשים האלה צריכים הרבה תמיכה מהסביבה ועזרה כדי להתמודד עם הפוביה שלהם ולא לקבל חצי לעג, חוסר הבנה ותמיכה שיגבירו את תחושת המצוקה שהם חווים.
ברמות כאלה של חרדה או דיכאון אפשר להציע לאותו אדם ללכת לקבל עזרה מקצועית אצל מטפל נפשי, אך חשוב מאוד לא ללחוץ על האדם ולהציע בעדינות ומתוך אווירה אכפתית ואמפתית ולא שיפוטית או מלחיצה. פעמים רבות הצעה כזו יכולה לגרום להם להתבייש או להכחיש שיש להם בעיה והם יטענו שהם יכולים להתמודד איתה לבד. לפעמים הם לא מוכנים עדיין לטפל בעצמם או שהמחשבה על התמודדות עם הבעיה שלהם מלחיצה אותם.