אדם עם הפרעת קשב וריכוז (הפרקו"ר) יכול להשתדל מאוד ולרצות מאוד לעשות פעולות מסוימות, אבל לא להצליח לעשות כפי שהוא רוצה או לפי יכולותיו (לדוגמה השכליות) בגלל שההפרקו"ר היא הפרעה נוירולוגית אמיתית ובגללה יש לאדם קושי אמיתי לבצע מטלות מסוימות. הוא לא "בוחר" לשכוח, להיות מבולגן, לאחר, לא ללמוד וכן הלאה.
פעמים רבות אדם או ילד עם הפרקו"ר חווה תסכול ותחושת כשלון מתמשכים כי הם באמת רוצים ולא מצליחים ויש פער מתמשך בין היכולות והרצונות שלהם למה שקורה בפועל.
אנשים מבוגרים רבים מאובחנים בבגרותם בהפרקו"ר. זה לא בגלל שאין להם באמת הפרעה, אלא בגלל שבעבר לא הייתה מודעות להפרקו"ר כמו שיש כיום. המורים פחות ידעו לשים לב, יש מבוגרים שהוריהם לא שמו לב או לא אפשרו להם טיפול מסיבות שונות, יש מבוגרים עם יכולות גבוהות שהצליחו לסיים תיכון עם בגרות מלאה ואפילו עשו תואר- אבל זה למרות הפרעת הקשב, והם הצליחו בגלל שיש להם יכולות גבוהות שחיפו על הקשיים. מבוגרים רבים שמים לב שעם הזמן קשה יותר ויותר להתמודד עם משימות שבעבר הצליחו להתמודד איתן. כמו כן, יש תחומים רבים שבהם ההפרקו"ר מתבטאת ואותם מבוגרים מתוך חוסר מודעות להפרעה- כלל לא היו מודעים לכך שאלו ביטויים של ההפרעה. הם חשבו לתומם שהם "סתם" עצלנים, לא רוצים מספיק, מבולגנים, בעלי זיכרון גרוע וכו'.
מנגד, יש מבוגרים רבים שבקושי הצליחו לסיים תיכון, לא הצליחו ללמוד בקורס מקצועי או נשרו ממנו וחוו עד בגרותם חוסר הצלחה מתמשך שפגע בדימויים העצמי לצד התנהגויות מסכנות (מהמילה סיכון) אלו ואחרות. האבחון יכול לסייע להם להבין את הקשיים שלהם ושזה מסיבה אובייקטיבית ולא כי משהו באישיות שלהם או בהם לא בסדר. הטיפול יכול לסייע להם להתקדם ולממש את היכולות שלהם.
בשני המקרים, מה שמאפיין הפרעת קשב וריכוז זה הפער הגדול בין היכולות והרצונות של האדם לבין הביצוע שלהן, התסכול לאור כך והפגיעה בדימוי העצמי.
זה נכון שלכולם יש מידי פעם תסמינים אלו ואחרים שמאפיינים הפרעת קשב וריכוז, אבל מי שבאמת סובל מהפרקו"ר, זה אנשים שרוב הזמן סובלים מהתסמינים האלה, ושהם פוגעים באופן משמעותי באיכות חייהם ובביטוי של היכולות שלהם בלפחות שני תחומי חיים.
ההבדל בין הנורמה להפרעה, כמו בהפרעות נוספות, זה כמות הסימפטומים (לדוגמה 6 סימפטומים מתוך 9 בקבוצת סימפטומים מסוג "קשב" נדרשים כדי לאבחן), משך הזמן שבו הסימפטומים מופיעים, העוצמה שלהם ומידת הפגיעה שלהם בחיים.
בדיוק כמו שכל אדם חווה דכדוך או "דיכאון", אבל לא כל אחד יאובחן כסובל מדיכאון קליני.
לא נכון. הפרעת קשב וריכוז לא מתבטאת אך ורק בתחום הלימודים.
מבוגרים יכולים לחוות פגיעה בתחומים שונים כמו: עבודה (לעבוד בעבודה לא מתאימה, לא להצליח להתמיד במקומות עבודה, לא להצליח בעבודה שאוהבים ולא לתפקד בה היטב), בזוגיות (אנשים עם הפרקו"ר מתגרשים יותר, בעלי מערכות יחסים קצרות יותר), ביחסים בין אישיים (קושי לשמור על מערכות יחסים לאורך זמן, אימפולסיביות שגורמת לחוסר טאקט או קושי להגיב נכון למצבים חברתיים שונים או להתנהג באופן "פוליטי"), בתחום הכלכלי (קושי לנהל כספים, חיים בכאן ועכשיו וקשה להם לתכנן עתיד כלכלי באופן נכון כמה שנים קדימה, אימפולסיביות שיכולה להתבטא ברכישות לא חיוניות בכספים רבים, דחיית תשלום חשבונות או חובות), בנהיגה (פחד לנהוג, אי עשיית רשיון, כישלונות במבחני תיאוריה, קושי להתרכז בכביש, ריבוי תאונות דרכים) ובעוד הרבה תחומים שונים בחייהם.
כמובן שהתרופות לא פותרות את כל הבעיות, אבל בהחלט יכולות לסייע לאדם במטלות השונות ובריכוז שאינם נדרשים רק בלימודים, וכדאי ללמוד מיומנויות וכלים להתמודדות עם התסמינים השונים של הפרעת הקשב שלהם התרופה אינה עוזרת (כמו למשל דחיינות, ניהול משימות, תכנון סדר יום וכו')..
ודאי שמערכת החינוך לא מתאימה לכל הילדים, וזו המגבלה של מסגרת שצריכה לתת מענה לילדים רבים. ודאי שלכל ילד קשה שהוא לא מקבל מענה מותאם ויחס אישי, אבל רוב הילדים מצליחים להסתדר, מי יותר ומי פחות, עם המגבלות של מורה אחת ו- 35 ילדים בכיתה. גם המורה הטוב ביותר לא יוכל לתת מענה מדויק וסבלני לילדים עם הפרקו"ר עם כל כך הרבה ילדים, ובמיוחד אם יש לו 3-4 ילדים כאלה בכיתה שדורשים תשומת לב רבה ועלולים להפריע לילדים אחרים כי קשה להם להתרכז בשיעור- גם אם הם מאוד רוצים (שלא לדבר על הילדים עם הפרעת קשב וריכוז בלי היפראקטיביות שלא מפריעים והם פשוט חולמים ואיש לא שם לב אליהם).
גם ההורים יכולים לחוש רגשי אשם גדולים כשהם מתוסכלים מכך שהמורים מתלוננים על ילדיהם כל הזמן, שהם לא מצליחים, שקשה איתם בבית, שהם לא עושים שיעורים, שהם עושים הכל לאט, שקשה להם לקום בבוקר, שהם מפריעים בבית, רבים עם האחים שלהם, צועקים וקשה להציב להם גבולות…
הבעיה היא שכשמתעלמים מהקושי האמיתי והאובייקטיבי של הילד שנובע מסיבות ביולוגיות והן אינן באשמתו ומאשימים את הסביבה, לא נותנים לילד את המענה האמיתי שהוא זקוק לו, כשההמלצה הרווחת היא טיפול תרופתי משולב עם טיפול רגשי והדרכת הורים. גם אם יתנו לילדים האלה שיעור פרטי 1/1, עדיין יהיה להם קשה להתרכז לאורך זמן.
חשוב לזכור שבסופו של דבר בית הספר אמור להכין את הילדים לעולם האמיתי. כלומר, שכשהם יסיימו את התיכון וילכו לצבא או לעבודה, הם עדיין יצטרכו להתמודד עם עומס של גירויים, לשבת שעות רבות בעבודה, לבצע מטלות משעממות ושגרתיות וכן הלאה- כל אותם דברים שקשה להם לעשות בכיתה או בבית. לכן, ילד שמאובחן בגיל צעיר, יש לתת לו את כל התמיכה שהוא זקוק לה ואת כל הכלים בכדי שכשהוא יתבגר, תהיה לו כבר תשתית ראויה שתסייע לו לאורך חייו.
אפשר לראות שגם הילד עצמו מתוסכל מכך ששוב ושוב הוא מרגיש כמו ילד "לא טוב"- גם מצד ההורים, גם מצד המורים ואפילו מצד החברים שדוחים אותו כי הוא מפריע להם בכיתה, כי הוא לפעמים דוחף או מרביץ, לא יכול להמתין לתורו במשחק, מדבר אליהם לא יפה וכן הלאה, כשבעצם הילד מאוד רוצה להתנהג יפה והוא מכיר את הכללים מצוין, אבל באותו רגע קשה לו מאוד למלא אותם ואין לו כלים להתמודד עם הקושי הזה.
**אין לראות בתשובה זו המלצה רפואית מכל סוג שהוא ותמיד יש להתייעץ עם הרופא המטפל**
כמו כל תרופה, גם לתרופות בטיפול בהפרקו"ר יש תופעות לוואי. כל תרופה משפיעה אחרת על כל אדם. יש תרופות מסוימות שיעשו תופעות לוואי לא נעימות לאדם ויש כאלה שתופעות הלוואי לא יהיו קיימות או במידה סבירה שהאדם יוכל להתמודד איתן.
לשמחתנו הרבה, הריטלין נמצא בשוק התרופות למעלה מ- 60 שנה והוא אחת התרופות הנחקרות ביותר והוא נחשב לתרופה בטוחה לפי משרד הבריאות הישראלי וארגוני בריאות עולמיים ואחרים. חוץ ממנו פותחו תרופות רבות לטיפול בהפרקו"ר.
המטרה היא לא להפוך ילדים או מבוגרים ל"זומביים", דכאוניים או בלי רגשות, אלא להרגיע את פרץ האנרגיה שלהם (אצל ילדים היפראקטיביים), כך שהם יוכלו להתרכז במטלות שלהם. אפשר להיות רגוע ושמח, כמו שאפשר להיות אנרגטי וכועס או מתוסכל.
במידה וילד או מבוגר חווים תופעות לוואי לא נעימות, רצוי שהם יפנו מחדש לרופא שנתן להם את המרשם כדי לשמוע חוות דעת מקצועית ולבחון אפשרות לשנות מינון או סוג תרופה. אנשים וילדים רבים עם הפרקו"ר ניסו כמה וכמה סוגי תרופות ומינונים עד שהם מצאו את תוכנית הטיפול שמתאימה להם.
אם תרופה אחת לא השפיעה טוב, זה לא אומר שכולן כאלה, ואם תרופה אחת לא השפיעה טוב על מישהו שאתם מכירים- זה לא אומר שכך זה יהיה גם לגביכם.
מבוגרים וילדים רבים מדווחים על שינוי עצום לטובה של התרופה על חייהם, שהיא ממש הצילה אותם ופתאום הם מסוגלים לתפקד באופן נורמלי ותקין.
בדיוק כמו אנטיביוטיקה, גלולות למניעת היריון, משככי כאבים וכו'. לכל אדם יש גוף שונה שמגיב אחרת לתרופות שונות ולמינונים שונים.
אומנם הפרעת קשב וריכוז היא מחלה שלא רואים אותה ולכן קשה יותר להבין זאת, אבל כמו שאדם שאינו רואה טוב לוקח משקפיים ולא מאשימים את הטלביזיה שאין בה כתוביות גדולות יותר או מצפים שהאדם יתאמץ מעל ומעבר ליכולתיו כדי שיצליח להסתדר בעולם עם כושר ראייה נמוך או כמו שמסייעים לאדם נכה או צולע עם קביים או כיסא גלגלים ולא מצפים ממנו לזחול על הרצפה ולהתאמץ, גם למחלות והפרעות בלתי נראות כמו הפרעת קשב וריכוז וגם הפרעות פסיכיאטריות שונות שגם להן יש סטיגמות רבות, יש בעיה ממשית שפוגעת בתיפקוד של האדם שסובל ממנה. הוא לא מתפנק ולא מתעצל ולא בוחר בזה. ואם יש טיפול וכלים שיסייעו לו להתמודד ולהרגיש טוב יותר- למה לא לעזור לו?
**אין לראות בתשובה זו המלצה רפואית מכל סוג שהוא ותמיד יש להתייעץ עם הרופא המטפל**
אין מחקר שמוכיח יעילות של תוסף תזונה או תרופה טבעית כלשהי לטיפול בהפרעת קשב וריכוז.
חשוב לזכור שמדובר בהפרעה עם סיבה ביולוגית של חוסר איזון כימי במוח ופגיעה באונה הקדמית. כמו שלוקחים אינסולין לטיפול בסכרת ושינוי תזונתי לא מספיק כשלעצמו (אך בהחלט יכול להועיל ולעיתים אף נדרש בליווי לתרופה), כך גם התרופה להפרעת קשב וריכוז. היא לא מרפאת את ההפרעה, אבל היא מסייעת להתמודדות בכך שהמוח שנמצא בתת- גרייה להגיע לסף נורמלי של נוירוטרנסמיטורים (המעבירים העצביים במוח).
אנשים עם הפרעות קשב יכולים להתקשות להתרכז לא רק במטלות משעממות, אלא גם במטלות שמעניינות אותם והם באמת רוצים לעשות. גם אותן הם עלולים לדחות ו/או "למרוח" את הזמן, לבצע את המטלות האלה באופן לא יעיל, כל גירוי יכול להסיח את דעתם ולהקשות עליהם לבצע את המטלה האהובה עליהם וכו'.
מנגד, יש הרבה ילדים ומבוגרים שאצלם אכן יש קושי מוגבר לעשות מטלה שגרתית ומשעממת, גם אם המחיר של אי ביצוע המטלה כבד מאוד, אבל כשיש משהו שמעניין אותם- הם בקשב מוגבר ועודף. כלומר, הם יכולים להתרכז בזה שעות, להתרכז כל כך חזק, שהם לא ישימו לב לשום דבר שמסביבם, ואם תנסו רגע לקרוא להם- ייקח להם זמן לשים לב שיש משהו בעולם החיצון, הם עלולים לשכוח לעשות דברים חשובים אחרים וכו'
אדם רגיל יצליח להתמודד עם רמת גירויים באופן סביר בלי שהם יפגעו משמעותית בתפקוד שלו וביכולת לבצע את המטלה, הוא יצליח לעשות מטלות משעממות ושגרתיות ולגייס את עצמו לעשות את זה גם אם לא ממש בא לו והוא יצליח לעשות פעילויות מהנות בלי כל קושי כשהוא ירצה או עם קושי מינימלי.
התרופות לא עוזרות לכל התופעות שציינת שנקראות "מיומנויות ניהוליות".
התרופה עוזרת באספקט הריכוז- להתרכז לאורך זמן רב יותר במשימות/ישיבות/לימודים/פגישות/עבודות משרדיות וכן הלאה בלי שתוסחי בקלות ממחשבות או גירויים חיצוניים ויזואליים, שמיעתיים וכו'.
התרופה עוזרת באספקט האימפולסיביות- להצליח להתאפק קצת יותר, פחות להתפרץ ולהיכנס לדבריהם של אחרים, להיות סבלני יותר בהמתנה לתורי, להיות מסוגל להמתין לאדם שאני צריך כשהוא עסוק עד שיוכל להתפנות אליי וכו'.
התרופה עוזרת באספקט ההיפראקטיבי- להצליח לשבת במקומי לאורך זמן בלי לנוע יותר מידי בכיסא, בלי צורך לקום הרבה ממקומי, לעמוד וללכת, להניע את הגפיים, להתעסק עם הידיים בכל מיני חפצים או בגופי, להפחית את תחושת חוסר המנוחה וקוצר-הרוח, להצליח להשלים משימות בלי לקפוץ ממשימה למשימה וכן הלאה.
התרופה לא עוזרת למיומנויות הניהוליות של שכחת פגישות ומשימות, תיעדוף משימות, עמידה בזמנים, השלמת משימות, איבוד חפצים, דחיינות וכו'
וגם לא בפגיעה בדימוי עצמי, קריאת סיטואציות חברתיות, יחסים בין אישיים, התמדה במקומות עבודה, שיעמום מהיר מדברים שהתלהבת בעבר וכו'. עבור הנ"ל רצוי לשלב עם התרופה טיפול CBT תומך.