לפני עשור בדיוק טיילתי במקסיקו בטיול תרמילאים של חודש מתוך טיול בן שלושה חודשים במרכז אמריקה.
טיילתי בעיירה המנומנמת והציורית בדרום-מערב מקסיקו, סן קריסטובל. בני מאיה ילידים הסתובבו בכל מקום, חלקם עם התלבושות הצבעוניות המסורתיות שלהם, בפרט הנשים, שמסמנות לאיזה שבט הם שייכים. בשווקים שם ובערים ועיירות רבות נוספות במקסיקו ראיתי שמוכרים שקים ענקיים של מחטי אורן ולא הבנתי למה שמישהו ירצה לקנות מחטי אורן. התעלומה הזו ניקרה בראשי עוד זמן מה, עד שהגעתי לכנסיה המפורסמת בסן קריסטובל שנראית מבחוץ כנסייה ציורית ורגילה לכל דבר, אולם בפנים מתרחשות סצינות פגאניות -אינדיאניות לכל דבר: כל הרצפה מכוסה במחטי אורן, שמאנים יושבים שם ומבצעים טקסי טיהור וריפוי עם תרנגולות, משקאות אלכוהול ו… קולה (!). בכנסייה הזו אסור לצלם כי מבחינת אינדיאנים רבים הצילום גוזל את נשמתם.
מחטי האורן ליוו אותי גם בטיול בכפרים סמוכים ליד בתי קברות, מקומות תפילה ציבוריים ומשפחתיים וגם באחד המוזיאונים לתרבות המאיה. במוזיאון שאלתי לפשר התעלומה את אחד המדריכים, והוא חייך וסיפר לי את הסיפור כדלקמן:
"כשהמיסיונרים הספרדים הגיעו הנה לפני זמן רב, הם הכריחו את הילידים להקים כנסיות ולהמיר את דתם לנצרות. הם הטבילו אותם, הקימו צלבים ולימדו אותם תפילות לישו ולשאר הקדושים. הילידים אולצו להמיר את דתם, אולם זה היה למראית עין. הם רימו את הספרדים וחרטו על הצלבים סמלים של מחטי אורן ופיזרו אותם סביב הצלבים. בתרבות המאיה, מחטי האורן קדושים ובעלי תכונות של טוהר וריפוי. מבחינת האינדיאנים הם התפללו כהרגלם למחטי האורן ולקדושים שלהם, מבחינת הספרדים הם התפללו לישו ולמריה הקדושים ולצלב וכולם היו מרוצים".
נמלאתי הערכה לאינדיאנים של אז, שעד היום רבים מהם משמרים את אמונותיהם העתיקות ותרבותם העתיקה, לעיתים כשהם מהולים באמונות נוצריות. הם הזכירו לי את היהודים האנוסים מתקופת האינקוויזיציה הספרדית- מי שלא המיר את דתו לנצרות, הוצא להורג. יהודים רבים חיו כנוצרים למראית עין, אולם בד' אמותיהם הם המשיכו לקיים מנהגים ומצוות יהודיים רבים כמו הדלקת נרות חנוכה ונרות שבת, אכילת מאכלים כשרים, סדר פסח וכל מה שיכלו על מנת להמשיך לזכור את יהדותם ולשמר אותה.
הסיפור הזה שנזכרתי בו עכשיו כשראיתי במקרה את התמונות הללו, הזכיר לי את המשפט המפורסם של ויקטור פרנקל, פסיכיאטר ששרד את השואה ומפתח ה"לוגותרפיה": "הנאצים יכלו לקחת ממני הכל, רק לא את האפשרות לבחור איך להתייחס למה שקורה".
זה מזכיר לי שיחות עם מטופלים שלי- לא תמיד יש לנו את היכולת להשפיע על אירועים בחיינו. חלקם נכפים עלינו על ידי הנסיבות או על ידי אנשים אחרים, אך בתוך המרחב הזה תמיד יש לנו את היכולת לבחור כיצד להגיב בתוכנו או כלפי חוץ, לעשות את הפעולות הקטנות האלה שגורמות לנו להרגיש את יכולת הבחירה שלנו, האקטיביות שלנו, השליטה שלנו- מצומצמת ככל שתהיה. לאורך ההיסטוריה היו עמים ודתות שניסו לכפות את עצמם על עמים ודתות אחרים. היו כאלה שהסתכלו על הכפייה הזו בראי של "שחור או לבן"- או שאני ממיר את דתי כדי לא למות או שאני נאמן לעצמי עד הסוף המר, גם במחיר של אובדן חירותי וחיי. לצידם, היו אלו שבחרו לראות את ההחלטה שלהם בגוונים אפורים- הם מצאו את התמהיל שבו מצד אחד הם נהגו כמצופה מהם, ומצד שני לא איבדו את עצמם ושמרו על רכיבים מזהותם האישית, הדתית והתרבותית. האנשים האלה הם אלו ששרדו הכי הרבה זמן, מאות ואלפי שנים ולא נכחדו או נבלעו באחר. הם ידעו להתאים את עצמם ולהסתגל למציאות תחת התנאים שלהם במסגרת היכולות שלהם.
מאוד סימלי בעיניי לפרסם את הפוסט הזה עכשיו, בתקופה שבין חג החירות ליום השואה. אולי כדי להזכיר לנו על המלחמה הבלתי פוסקת של בני האדם על חירותם ועצמאותם הפרטית, התרבותית, הדתית והמדינית.
עמדת פולחן נצרותית-פגאנית קלאסית בכניסה לביתה של אחת המשפחות בכפר הסמוך לסן קריסטובל, מקסיקו
מוזיאון לתרבות המאיה במקסיקו (לדאבוני איני זוכרת את המיקום המדויק). בתמונה רואים סצינה של מקסיקני ילידי שלבוש לפי המסורת הנצרותית תוך שהוא מתפלל לצלב שמכוסה במחטי האורן הקדושים שלו.
הצלבים המעוטרים במחטי אורן, תירס וסמלים דתיים של המאיה בליווי מחטי האורן שעד היום משמשים לתפילה בקרב בני המאיה בחלקים נרחבים במקסיקו