עמדתי בתור לקופה של חנות סטוק כלשהי. לפניי עמדה אמא עייפה עם פעוט קטן שהציק לה:
"אבל אמאאאאאא!!! אני רוצצצצצצהההההה!!!! תקני ליייייי!!! את זה ואת זה ואת זה…"
והוא צעק ובכה והשתולל
ומשך לה בבגדים…
הפרצוף שלה היה אומלל, חוסר אונים בעיניים ובעיקר בושה ומבוכה…
לא רק מהתסכול של ההתנהגות שלו במקום ציבורי,
אלא גם הפדיחות ממה שהוא עושה לה כשכולם מסתכלים….
היא הסתכלה עליי ואמרה לי בטון מתנצל: "סליחה שזה ככה ואני מעכבת אותך…"
חייכתי אליה ואמרתי לה: "הכל בסדר… הוא בן שנתיים, אה?"
היא הסתכלה עליי במבט מופתע. "כן, איך ידעת?"
"קוראים לזה גיל שנתיים הנורא. זה בדיוק הגיל המעצבן הזה שהם מנסים להראות שהם עצמאיים ומחליטים ואז הם מתווכחים על כל דבר ועושים סצינות. אל תדאגי, זה יעבור… ואז יחזור חזק בגיל ההתבגרות…", חייכתי אליה.
היא חייכה חיוך קטן של הכרת תודה.
הקופאית קראה לה.
ראיתי מסביב קצת פרצופים ממורמרים של קשישות ונשים מבוגרות על האמא הצעירה הזו שכנראה שכחו מה זה להיות אמא לילד בגיל הזה.
חשבתי לעצמי שחבל שכשאני הייתי אמא, אף אחד לא אמר לי דברים כאלה מרגיעים, מנרמלים ומתקפים.
על זה שילדים יכולים להיות נורא מעצבנים ומתסכלים.
על זה שאת יודעת על "גיל שנתיים הנורא", אבל לא בתכלס מה זה אומר עד שאת לא חווה את זה.
על זה שאין לך באמת מושג מה צריך לעשות כדי להתמודד עם הטנטרומים האלה והדבר האחרון שבא לך זה מבטים שיפוטיים של אנשים במקום מבטים חומלים ואמירות מרגיעות שזה בסדר, זה נורמלי וגם את אמא נורמלית ולא דפוקה או רעה. גם אם אין לך מושג מה לעשות וגם אם את יוצאת מדעתך בגלל הילד שלך.
הרבה הורים, בעיקר כשהם טריים, מרגישים רגשי אשם על בסיס קבוע מהרגע שהילדים שלהם נולדים על כל דבר בערך.
האם אני עושה בסדר את ההשכבה לישון?
למה אני לא מבינה למה הוא מתכוון בבכי הזה?
מתי להתחיל טעימות?
האם להגן עליו כשהוא נופל כשמתחיל ללכת או לשחרר ולאפשר לו ליפול ולטעות?
מה לעשות כשהוא מציק לי או לאחים או לילדים בגן?
וזה לא נגמר, עד שהם מבוגרים כנראה 🙂
אני במכוניות מתנגשות עם הילד שלי בשבילו, אבל זה סתם תירוץ 😉
אבל…
למרות שלהיות הורה זה מאתגר, להיות הורה עם הפרעת קשב זה מאתגר שבעתיים.
להיות הורה לילד עם הפרעת קשב זה מאתגר שבעתיים.
ואם את או אתה נופלים בסטטיסטיקה השכיחה מאוד שאתם גם הורים לילד עם הפרעת קשב וגם עלי הפרעת קשב בעצמכם אז זה קשה פי 4356…
והורים אחרים שלא מבינים מה זה להיות הורה עם הפרעת קשב או הורה לילד כזה נותנים לכם עיצות לא רלבנטיות או שופטים אתכם ולא באמת מבינים את החוויה שלכם ואת הקשיים שלכם.
וגם… שגיל שנתיים הנורא הרבה פעמים לא מפסיק אצל ילדי קשב ונמשך ברצף לגיל ההתבגרות ובכלל… במיוחד אם הם מתקשים עם גבולות וסמכות, עצמאיים ומרדנים ויש להם קשיים רגשיים והתנהגותיים.
אז כן, הפרעת קשב פוגעת ומשפיעה גם על ההורות שלנו.
תמיד כשמדברים על טיפולים לילד עם הפרעת קשב, מדברים על הדרכת הורים שמתייחסת לילד עצמו וטיפול בילד עצמו כדי לעזור לו, אבל מה עם ההורה?
מה עם הקשיים שלו והמוקד בו?
מה עם ההבנה שכמו שלא כל עיצה וכלי שמתאימים לילד ללא הפרעת קשב מתאימים גם לילד עם הפרעת קשב, גם לא מתאימים להורה עם הפרעת קשב שבעצמו מתקשה ליישם בגללו ולאו דווקא בגלל הילד שלו?
ב-.19.4.23 אני עושה וובינר ללא תשלום על הפרעת קשב בבנות ובנשים.
אני אדבר קצת בין השאר על האתגרים של אימהות עם הפרעת קשב ולילדות עם הפרעת קשב.
אני לא מדריכת הורים ולא מטפלת בילדים, אבל כן חשוב לי לנרמל את מה שאתן מרגישות בסיטואציה הזו ולומר לכן שאתן לא לבד ולהסביר לכן למה אתן מרגישות את הקשיים האלה או למה אתן חוששת מזה כשתהיו אימהות בעתיד…
לשים את המוקד עליכן, אימהות בהווה או בעתיד.
להיות זו שתופסת אתכן ואומרות לכן שאתן בסדר, והקשיים שאתן חוות נורמליים לקשיים של הורות לילדי קשב וכהורי קשב כמו שבאתי לאותה אמא והלוואי שהיו באים אליי (ולפעמים אני עדיין צריכה את זה… למרות הידע…).
אז תירשמו כאן ותפיצו את הלינק לעוד נשים ואימהות (ואפשר גם גברים ואבות) שאתן רוצות שידעו וישמעו 🙂
https://inbal-cbt.ravpage.co.il/