מה קורה כשיש לך עסק, אבל החרדה מונעת ממך לשווק ולהרוויח?

טיפול CBT בחרדה חברתית שפוגעת בעסק אצל עצמאיים

"אני מאוד מתוסכלת", אמרה נועה (שם בדוי), בחורה צעירה ועדינה. "אנשים סביבי אומרים לי שהמוצרים שלי יפים ושיש להם פוטנציאל עסקי טוב- אבל אני לא מצליחה למכור"
"זה באמת מתסכל לרצות לעבוד במשהו שאתה טוב בו, אבל לא להצליח לממש את עצמך… אבל מה מביא אותך אליי? אני מטפלת, לא יועצת עסקית או שיווקית", שאלתי אותה בחיוך.
"ובכן… הלכתי ליועצת עסקית. בין הטובות בתחום שמתמחה בשיווק עבודות יד. היא נתנה לי הרבה משימות שנשמעות טובות על פניו אבל… אני לא מצליחה לעשות אותן ואני מרגישה שהכסף שלי הולך לפח", היא השיבה בתסכול.
"למה את לא מצליחה לעשות אותן?"
"בגלל ש…", נועה פכרה את אצבעותיה. "הכל נורא מלחיץ אותי. אני לא מבינה למה. כלומר, אני כן. חשוב לי מאוד להצליח, אבל מצד שני אני לא מתקדמת ודורכת במקום. ואם זה לא מספיק- אני פשוט גרועה בשיווק וגרועה עם לקוחות…"

"כן, זו בעיה שיש להרבה אנשי עסקים. גם למטפלים. בדרך כלל עצמאים רק רוצים לטפל או ליצור או לתקן… לעשות את מה שאנחנו אוהבים ויודעים. כשזה מגיע לשיווק- זה מרגיש קשה ומלחיץ… כמו משהו שלא באמת קשור אלינו", אמרתי לה בהזדהות.
"בדיוק! אני רק רוצה לעצב את הדברים שלי. ברור לי שהלקוחות לא יפלו מהשמיים. אבל אני לא מצליחה לפרסם פוסטים בדף העסקי שלי. אני מתביישת לספר על העסק לאנשים שאני מכירה. עמיתות הציעו לי למכור את המוצרים שלי בירידי אומנות מקומיים… אין מצב. ניסיתי פעם אחת וזה הספיק לי לכל החיים!"
"מה קרה?", התעניינתי.
"סידרתי את המוצרים שלי על שולחן יפה וחיכיתי ללקוחות. הם באו ולא הצלחתי לפנות אליהם. בקושי לחייך אליהם. הייתי קפואה ולא נעימה. הלב שלי דפק מהר. הזעתי קצת. בטח כולם שמו לב לאיך שאני נראית לחוצה. אני בטוחה שהם חשבו שאני פאתטית ולא מקצועית. מישהי מהדוכן ליד אמרה לי להירגע, וזה הלחיץ אותי עוד יותר כי הבנתי שזה ממש רשום על הפרצוף שלי"
"נשמע ממש לא נעים…", עודדתי אותה להמשיך.

"לא נעים?!", אמרה במרירות. "זה אנדרסטייטמנט. עמדתי כמו פסל והייתי היחידה שלא פנתה ללקוחות. לא ניסיתי לשכנע אף אחד לקנות משהו. כשהם אמרו משהו כמו "יקר לי" וחיכו לתגובה, לא הצלחתי להגיב בכלל. היה לי בלק אאוט מטורף של כל מה שהיועצת לימדה אותי לגבי איך לטפל בהתנגדויות של לקוחות וקפאתי כמו פסל. מה הקטע שלי?! למה אני לא יכולה להיות נורמלית?! לנהל שיחה רגילה? אני כל כך משעממת ולא ורבאלית…  נראה לי שעדיף שאני אמכור רק באינטרנט או אשכור מישהו שימכור בשבילי, אחרת אני סתם עושה לעצמי בושות. גם בטלפון אני בקושי מצליחה לדבר עם לקוחות פוטנציאלים. מסמיקה ומגמגמת כמו סתומה. לא ייצא ממני כלום! מה חשבתי לעצמי כשהתפטרתי ופתחתי עסק?! את בטח גם חושבת כמו אמא שלי- מה אני עושה מזה עניין. אפילו פוסט בפייסבוק אני לא מצליחה לפרסם– משהו שכל בת 12 עושה! את יודעת כמה זמן לקח לי עד ששלחתי לך הודעה בפייסבוק?"
הסתכלתי על נועה. מצעירה עדינה ושקטה, הפכה לפתע לכזו שמשדרת משהו תוקפני וכעוס. היה לי ברור שזה תוצר של סערה פנימית של נואשות ותסכול.

"נועה, את נשמעת מתוסכלת מאוד, ובצדק. אני לא חושבת שזה כל כך פשוט. ברור שלך זה קשה מאוד, אבל אף אחד לא מבין את זה, וזה הופך את זה לעוד יותר קשה. זה נשמע לי כמו חרדה חברתית. שמעת על זה פעם?"
משהו בשפת הגוף שלה הפך לדרוך וקשוב. היא הנהנה. "כן. קראתי על זה קצת. לא תמיד הייתי ביישנית ככה. זה התחיל בגיל 15, קרה משהו לא נעים… אבל אני לא רוצה לדבר על זה"
"זה בסדר גמור. את לא חייבת. תדעי לך שחרדה חברתית נפוצה מאוד ואת ממש לא לבד. בערך 10% מהאנשים סובלים ממנה ברמות שונות. הבושה והלחץ גורמים למי שיש חרדה חברתית להימנע ממצבים חברתיים מלחיצים כדי לא להרגיש את הלחץ והחרדה. הבעיה היא… שככל שנמנעים יותר ממה שמפחיד אותנו, ככה זה מחזק את הפחד. בדרך כלל אנשים עם חרדה חברתית נוטים לפרש אנשים אחרים כשיפוטיים כלפיהם. הם מפחדים שיחשבו שהם משעממים או טיפשים, אז הם מעדיפים לא לדבר"
"נכון, נכון…", היא הנהנה במרץ.
"הם בטוחים שהם כל הזמן עושים טעויות ושההשלכות שלהן יהיו נוראיות- ידחו אותם, ינדו אותם, יפטרו אותם…"
"כן. בדיוק ככה. ממש כאילו את קוראת את המחשבות שלי… אבל… מה עושים עם זה?"
"מה שעושים בטיפול CBT לחרדה חברתית זה לעבד את המחשבות שלך ולבחון אם הן נכונות ואולי הן מוגזמות"
"אני יודעת שלפעמים הן מוגזמות", היא משסה אותי בחוסר סבלנות.
"מצוין. זו כבר התחלה טובה. בנוסף, אנחנו גם נעזור לך באופן הדרגתי לבצע משימות שמעוררות בך לחץ ובושה לאט לאט כדי שתתחילי להתמודד במקום להימנע. רק ככה תוכלי להתמודד ולהתגבר על הקשיים החברתיים שלך"
"נשמע מלחיץ…"
"זה באמת קשה לשנות מחשבות שיש לך כבר כמה? 15 שנה? הן חלק ממך. לוקח זמן לראות את העולם במשקפיים שונים. אבל בלי לחץ. נעשה את הכל בקצב שלך, ואם תרגישי שזה מהר לך מידי- נאט"

חיוך קטן של תקווה האיר את פניה- ולי הוא האיר את היום.

 

*כל הפרטים המזהים שונו לשמירה על הפרטיות. בוצע שילוב של מספר מקרים לצורך הדגמה*